המדורה נדלקה..

בשעה רבע לשמונה בערב.

בתוכה נחו בשלווה הסבתות,

שהן אבני בזלת שלוהטו מבטן האדמה.

ישבתי וחיכיתי שכל הנשים תגענה.

הערב ירד.

בתשע הלכנו מסביב למדורה הבוערת

ונכנסנו אחת אחת על הברכיים,

אל תוך הרחם.

זחלנו, עד שהגענו למקומותינו,

אחת על יד השנייה,

חלקינו עטופות בצעיפים,

וחלקינו עירומות.

הסבתות הראשונות

נכנסו אל טבור הרחם,

לוהטות בכתום, מאש המדורה,

כל אחת מהן מבורכת

ומלוטפת בצמחי מרפא שריחם

ממלא את חלל הרחם,

וננשם לרווחה פנימה אל תוך הגוף.

פעם ראשונה שאני ברחם.

צופה.

החלל מתחמם

מתחמם מנוכחות הסבתות העתיקות,

וכשהגיע הרגע,

שומר האש סוגר את הפתח של הרחם.

והחושך החשיך.

ואז הראש שלי אומר:

״אוקיי, זה בסדר, הכל בסדר,

החום בסדר, החושך בסדר,

אני יושבת בשקט, אפשר להמשיך. ״

ואז קרן השמאנית,

יוצקת מים על האבנים,

והאוויר מיד מתחמם,

וככל שיוצקים יותר מים,

האויר יותר ויותר מתלהט.

והראש שלי טס בבהלה,

והלב דופק,

העור שלי בוער,

הנשימה בוערת,

אני נושמת מהר,

ואין לאן לברוח,

החושך סוגר עלי,

ואני נחנקת,

אני הולכת למות.

והראש חושב,

זה רק עכשיו התחיל,

ואני רוצה לברוח, לצאת לצאת.

ואני נשכבת על האדמה,

וזה לא עוזר.

ואז אני מדברת:

״קרן? אני צריכה עזרה. ״

והראש שלי רוצה להמשיך ולהגיד,

אפשר לצאת? לברוח?

אני לא יכולה יותר.

משהו בי ברח, התרוקן,

הצילו? הצילו? אני מתה.

אבל לא נאמר עוד.

וקרן עונה: ״מי זאת?״

ואני עונה: ״בת שחר״

וקרן עונה: ״בואי אלי, תשכבי מאחורי עם הפנים קרוב לאדמה״.

ואני זוחלת אליה ונשכבת עם הפנים לפתח הסגור, מרגישה את האויר הקר נכנס לפי ומקרר את ידי,

ואני עוצמת עיניים,

ומרגישה לרגע את מגעה המנחם של קרן על גבי, לפני שהיא מתפנה

כדי להמשיך בטקס.

ואני בוכה בוכה בוכה ונושמת אויר

שקרוב לאדמה.

מרוקנת מאומץ

מרוקנת מגבורה

מרוקנת מיהירות

מרוקנת משאר רוח

ומכל רוח שהי,

כולי בכי ונשימה.

והנשים שרות,

קולן רך ועוטף,

והתוף סופר את פעימות ליבי,

איך הוא יודע?

וקרן מדברת.

אני לא שומעת את המילים,

לא איכפת לי.

אני נאחזת בקולה,

מרגיע

עמוק

נשי.

אני בוכה ונושמת,

והן שרות,

ואני מאפשרת לעצמי להוציא קול חלש

ולשיר יחד איתן.

לא מכירה את המילים

לא מכירה את המנגינה

אני שרה.

ואז שומר האש

פותח את הדלת לפי קריאה.

אני מתיישבת,

האויר הקר נכנס,

מחדש את עצמו ברחם,

ועוד סבתות מבורכות

חדשות ולוהטות מהאש

נכנסות פנימה,

עוד צמחי מרפא

צובטים את האויר

ומנקים אותי מבחוץ ומבפנים,

ומים חדשים ממלאים את הכד,

ושוב הדלת נסגרת

ושוב מים נצקים על האבנים

והאוויר שוב מתלהט.

לפני שאני נשכבת,

הפעם אני מאפשרת לעצמי

להישרף בחום,

עור גופי

נשמת אפי,

הכל נשרף.

הראש אומר, סבל,

אין כאן נחמה,

אבל מילותיה של קרן,

מתחילות לחלחל לתוכי:

הנחמה היא באש הרחם,

החום של אמא אדמה,

פה הכוח והדלק של החיים,

מכאן מקבלים את הדחף לצאת החוצה.

אז אני מחפשת,

מחליפה סיפורים,

פה הנחמה,

פה הכוח כדי לחיות בחוץ,

פה המנוחה,

ברחם של אמא אדמה,

ואז שוב אני נכנעת

ונשכבת על האדמה,

בוכה,

בכי אחר,

ומקשיבה,

מטפטפת מים, נמסה באש

מצטרפת לקולן של הנשים,

מידי פעם מתרוממת

כדי לחוות את החום,

עד שאכנע שוב לאדמה.

אני מצטרפת לברכות,

קרן אומרת:

״השמש מברכת אותנו

בקרניה באור בחום,

ומה את עושה איתן?

השמש מברכת אותך

בשפע,

ומה את עושה עם הברכות האלו?״

וואלה,

לא יודעת,

אני באמת לא יודעת,

קטע,

השמש מברכת אותי,

ואני לא יודעת מה לעשות עם הברכה שלה,

אז אני מבקשת עזרה,

שאדע מה לעשות עם הברכה של השמש

שיהיה לי את האומץ להתמסר אליה,

שתעבור דרכי

ושתעשה בי כרצונה.

אנחנו מברכות

את ארבעת כיווני האויר

כשבכל מחזור

יש בי יותר נחישות

לשבת זקוף

ולהרגיש את השרפה

ליותר זמן.

וקרן מזמינה את הרוחות של החיות

לרקוד ברחם

ולברך אותנו בנוכחותן.

ו....וואלה ,

יש בי חזיון

של צבי עם קרניים ענקיות

שרוקד ומקפץ בשמחה

בתוך היער

שבראשי,

ואז הוא הלך.

והמשכנו לשיר

הרמוניה של קולות נשיים,

הייתי ילדה

תינוקת

מאפשרת לנשים הבוגרות

בעלות הנסיון

להוביל אותי

לערסל אותי,

אני לא צריכה לנצח על שום דבר,

אני בת

לשבט נשים

אני חלק מהן

שותפה

יש לי מקום

ויש לי עוד לאן לגדול לשאוף,

האם יום יבוא

שבו אוכל לשבת זקוף

רחוק מהפתח

קרוב לסבתות

לברך אותן

ללטף אותן בצמחי מרפא

וכש קרן תבזוק עליהן מים

אנשום את חומן ולהטן עד הסוף

בלי לשכב אפילו פעם אחת על האדמה?

הזמן נעלם ברחם.

כשיצאנו

כבר היה קרוב לחצות הלילה.

האויר הקריר עטף אותי

ורגלי רעדו.

הייתי רטובה ושטופה באדמה.

לחיי הפעמים הראשונות.

אהו.